השבוע בסיעתא דשמיא הזדמן לי לראות תפילה מיוחדת במינה.
תפילה שמגיעה ישירות עד כסא הכבוד.

זה התחיל בדברים מופלאים שמצאתי בתחילת השבוע בדברי בעל ה'שפת אמת' על הפרשה.

נאמר בפרשה ,
"ואם בשדה ימצא האיש את הנערה המארשה והחזיק בה האיש…
ולנערה לא תעשה דבר אין לנערה חטא מות….
כי בשדה מצאה צעקה הנערה המארשה ואין מושיע לה".

כותב על זה בעל ה'שפת אמת',
"מוכח שכל שיכול להינצל ע"י הצעקה מיחשב רצון והקב"ה שומע תפילת כל פה.
ואף שנראה לפעמים שאינו יכול לצעוק,מ"מ אם האדם מוכן לצעוק בכל ליבו ע"ז נאמר טרם יקראו..
ואדרבה צעקה זו נשמעת יותר….כיון שממאן בזה בכל כוחו ורוצה לצעוק ואינו יכול,עי"ז הצעקה הולכת בכל מקום ,כי כשיכול לצעוק הקול פוסק, אבל הצעקה שהוא בכח ולא נכנס בפועל נשמעת בכל מקום…".

בעל ה'שפת אמת' לוקח את מילות הפסוק שעוסקות בצעקתה של אותה נערה המאורשה,

צעקה שמעידה על כאבה של אותה נערה,
צעקה שמעידה על כך שהיא לא חטאה.
צעקה שהיא צועקת בשדה,במקום שאין איש שישמע..-צעקה שאין אפשרות לשמוע אותה,
צעקה בלתי נשמעת,
צעקה שמבטאת חוסר אונים.

ומגלה לנו דרך אותו פסוק שישנו כח עצום שנמצא בתפילה שמוגדרת כצעקה ללא קול.

מי שנמצא במצב שאינו יכול לצעוק,
הוא אינו יכול אפילו להשמיע קול..
מי שצועק וקולו אינו נשמע,הוא במעלה גבוהה יותר,
צעקתו ללא קול נשמעת בכל מקום.

מילים דומות אפשר למצוא אצל רבי נחמן מברסלב
' דע שיכולין לצעוק בקול דממה דקה בצעקה גדולה מאוד, ולא ישמע שום אדם כלל,כי אינו מוציא שום קול כלל '

השאלה שהעסיקה אותי היא,מהי כונתם ?

מה כונתו של ה'שפת אמת' במילים,
"אע"פ שנראה לפעמים שאינו יכול לצעוק…
אדרבה צעקה זו נשמעת יותר…"
על איזו צעקה מדבר ה'שפת אמת' ?
מהי הצעקה הכ"כ מיוחדת שקולה נשמע בכל מקום ?
מהי הצעקה ללא קול ??

לאיזו צעקה התכוין רבי נחמן מברסלב ?

עם השאלה הזאת התהלכתי מתחילת השבוע עד שפגשתי את עמית.

עמית ניגש אלי בסיום ההרצאה שעסקה במהות של חודש אלול ,ראש השנה וביקש לשאול שאלה.
'הבנתי שאלו ימים מיוחדים ונפלאים,אלו ימים שבהם שערי שמים פתוחים ומה שצריך זה רק לבקש באמת,
אבל…אני לא מצליח…
אני מאוד רוצה להתפלל בכונה,לחוש בתפילה את הקרבה שדיברת עליה,
אבל..זה לא מצליח לי..
זה מתסכל אותי…
אני שומע הרצאות וממש מתחבר אבל בפועל זה לא מצליח,
אני מנסה ולא מצליח.
קיים פער גדול בין מה שאני רוצה לבין המציאות בשטח.
מה אני יכול לעשות ?? '

כשעמית סיים את השאלה,אני פתאום הבנתי את דבריהם של ה'שפת אמת' ורבי נחמן מברסלב.

ישנה תפילה שבה אנחנו מצליחים להתחבר.
מוציאים את המילים מהפה,מבקשים וצועקים לקב"ה.
לתפילה הזאת יש התחלה ויש סוף.
אבל ישנה תפילה אחרת.
תפילה שבה אין לנו יכולת להשמיע קול,
צעקה ללא קול.
כשאנחנו מרגישים את הפער בין מה שהיינו רוצים לבין המציאות,
כשאנחנו מתוסכלים מהפער הזה,
זו גם תפילה.
זו צעקה שקולה לא נשמע.

הקב"ה הרי יודע כל מה שעובר עלינו.
כשאנחנו כואבים,הוא נמצא שם.
כשאנחנו עצובים,הוא נמצא שם.
כשאנחנו מתוסכלים,הוא נמצא שם.
הקב"ה רואה גם את זה.

הקב"ה נמצא איתנו גם לפני שפתחנו את הסידור.
הקב"ה לא מאזין לנו ורואה את כאבנו,רק כאשר אנחנו פותחים את הסידור, הוא נמצא בכל רגע,
בכל דמעה ,בכל כאב ובכל רגש והרגשה.

ואם מישהו כואב ומתוסכל מכך שהוא לא מצליח להתקרב…,זה כשלעצמו תפילה עצומה
זוהי צעקה שקולה לא נשמע.
זוהי תפילה שאין לה סוף,היא לא מסתיימת.
זוהי תפילה כפי שמגדיר אותה ה'שפת אמת'
"שנשמעת בכל מקום".

לנו זה נראה כמצב של ירידה או דריכה במקום,זה אולי מכניס אותנו לדכדוך או יאוש,
אבל האמת היא שככל שאנחנו יותר כואבים מהמצב,
כך זה נחשב יותר לצעקה שקולה אינה נשמע.
צעקה שנשמעת בכל מקום.

לאחר שאמרתי לעמית את הדברים,
נזכרתי במשל שמובא בשם הבעש"ט על בנו היחיד של המלך שמאס בחיים בארמון.
הוא ביקש לעצמו חיים נטולי גינוני מלכות,
קצת להתפרק…
הוא החליט לעזוב את ארמון המלוכה ולחיות את חייו בקרב המון העם.

לפני שיצא מהארמון,הוא לקח איתו צרור מטבעות זהב כדי שיוכל להגשים את חלומותיו ולהנות ממה שיש לעולם להציע.

לאורך התקופה הוא בילה והתהולל יחד עם קבוצת נערים פוחזים שמאוד "אהבו" את החבר החדש שהגיע עם כיסים מלאים.

אבל גם למטבעות הזהב יש סוף.

לאחר שנתיים ימים כשאזל הכסף,הוא שם לב שחבריו נוטשים אותו.
הוא החל לישון על הספסלים ברחוב ולהושיט את ידו לבקשת נדבה כדי שיהיה לו מעט אוכל.
שערו צמח פרא,הוא היה מלוכלך וכבר אי אפשר היה לזהות בו את בן המלך האהוב.

כשהגיע ל"תחתית" הוא נשבר והחליט לחזור לארמון ולבקש סליחה מאביו.

כשהגיע אחר ימים ארוכים של צעידה אל הארמון,הוא ניגש אל השער וניסה להיכנס.

השומרים לא הכירוהו,לא היה ניתן לזהות בו את בן המלך האבוד,
כשטען בפניהם שהוא בנו של המלך,הם חשבוהו לאחד שאיבד את שפיות דעתו וסילקו אותו מהאזור.

באותו הרגע,כך מספר הבעש"ט הקדוש,כשהבין
שאבדו סיכויו לחזור לארמון אל אביו,
הוא פרץ בזעקה גדולה..

אביו המלך שהיה באותו הזמן בארמון שמע את הצעקה וזיהה את קולו של בנו ויצא להכניסו לארמון.

מדוע אנחנו תוקעים דוקא בשופר ??
מדוע אי אפשר היה לפעול את אותה פעולה שפועל השופר באמצעות תפילה כפי שאנחנו רגילים ??

קולו של השופר הוא קול פשוט ללא גוונים מוזיקלים שאפשר למצוא בכלי נגינה.
הקול הפשוט הוא הוא קולו של הלב.
הוא הצעקה שקולה אינה נשמע.

כשהשטן מקטרג על המעשים שאינם מושלמים,אנחנו שולפים את השופר,
זועקים את הכאבים והקשיים,התיסכולים והמועקות שהיו בדרך.
את הצער שלנו על שאיננו היכן שרצינו להיות.
הם היו הצעקות שקולם אינו נשמע
הצעקות ששנשמעות בכל מקום.
הם התפילות שאינן מסתיימות,שאין להם סוף.

דוקא שופר ולא תפילה בפה.
דוקא השופר ללא דיבור,רק לשמוע את זעקת הלב,
זוהי התפילה שקולה נשמע בכל מקום.

אז…בפעם הבאה שמישהו ירגיש מועקה שאינו מתקדם כפי הרצוי,שאינו מצליח…
שישמח בהרגשה הזאת,
שידע שזה כשלעצמו תפילה עצומה.
צעקה בקול דממה דקה.

===

להערות והארות אשמח גם במייל
[email protected]